<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שלישי שער ראשון</h1>
<h2>דף לז:</h2>
סימני חגבים כיצד. שנינו בפרק אלו טריפות (נ"ט, א') ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב. כתבו בתוספות בשם רבינו יצחק בר' מאיר ז"ל, דר' יוסי לפרושי קא אתא ולא פליג אתנא קמא כלל, דמדתני תנא דמתני' ארבע סימנין, ולא תני אין ראשו ארוך, שמע מינה דתנא קמא אף ראשו ארוך שרי, וכיון שכן קראי בכללי ופרטי דריש להו, כדתנא דבי ר' ישמעאל (ס"ה, ב') דמרבי כעין הפרט כל דאית ליה ארבע סימנין, ודריש חגב לשמו חגב. ותנא דבי רב דלא דריש חגב לכל ששמו חגב, אלא קאמר חגב זה נדיין, לא מרבי ראשו ארוך, ולדידיה חמשה סימנין בעינן הני ארבע דמתני' ואין ראשו ארוך. ואם תאמר כי קאמרינן בגמרא (ס"ו, א') במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל, ואמרינן בראשו ארוך פליגי, אמאי לא קאמר נמי דבשאין שמו חגב פליגי. יש לומר שכל אותן שבכתוב ומינן דמפרש תנא דבי רב כולן שמן חגב, חוץ מן הצרצור שנתמעט לכולי עלמא לתנא דבי רב מפני שראשו ארוך, ולתנא דבי ר' ישמעאל מפני שאין שמו חגב. וקימא לן כתנא דמתני' וכתנא דבי ר' ישמעאל, וכל ששמו חגב ויש לו ארבעה סימנין אע"פ שראשו ארוך מותר. והכי נמי מוכח בשבת שילהי פרק ר' עקיבא (צ', ב') דאמרינן התם רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה, אמר ליה רב שקליה כי היכי דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום אל תשקצו את נפשותיכם, כלומר מפני שהיא חיה, אלמא שושיבא שריא. ושושיבא היינו ראשו ארוך כדאיתא בע"ז פרק אין מעמידין (ל"ז, ב'). ומה שכתוב במקצת הספרים בפרק אין מעמידין ראשו ארוך כולי עלמא לא פליגי דאסיר, אומר רבינו תם זצ"ל דאיפכא גרסינן דכולי עלמא לא פליגי דשרי. וכן מצא בספר ישן. ונראה שכן דעת הר"ם במז"ל כמו שכתבנו, שכך כתב אע"פ שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור. ורבינו אלפסי זצ"ל שכתב משנתינו כצורתה, ולא הביא מכל שקלא וטריא דתנא דבי ר' ישמעאל ותנא דבי רב כלום, נראה דסבירא ליה דתנא קמא דמתני' ור' יוסי מפלג פליגי כסתמן של דברים, ותנא קמא לית ליה קפידא כלל לא בראשו גוץ ולא בששמו חגב, אלא כל שיש לו ארבעה סימנין טהור, אע"פ שראשו ארוך ואין שמו חגב. וכן ראיתי למקצת רבוואתא שכתבו כך. ואע"ג דלתנא דבי רב בעינן שאין ראשו ארוך ואע"פ שאין שמו חגב, ולתנא דבי ר' ישמעאל ור' יוסי בעינן ששמו חגב, כולהו יחידאי נינהו ולית הילכתא כוותייהו. ואם תאמר אם כן ראשו ארוך מנא ליה לתנא קמא דמתני', כיון דלא דריש קראי בכללי ופרטי כתנא דבי ר' ישמעאל, כתב הר"ם ב"ן ז"ל דנפקא ליה מלמינהו ארבעה פעמים, לרבות כל שיש לו ארבעה סימנין הללו. והכי איתה נמי בסיפרא (פ' שמיני פרשתא ג' פ"ה) אין לי אלא אלו, מניין לרבות שאר מינין, ת"ל למינהו למינהו ריבה. הא כיצד, היה למד סתום מן המפורש, מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב. ואע"ג דתניא נמי התם ארבה זה גוביי וכו', ופרשינן הכא למעוטי ראשו ארוך, איכא למימר תרי תנאי נינהו, ותברה מי ששנה זו לא שנה זו. וקצת קשה לי לפי שיטה זו, דאם כן היכי אקשינן כל כך דרך פשיטות בגמ' והלא הצרצור הזה יש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר, דאלמא משמע מתוך לשון זה דפשוט היה להם שהוא אסור, ומשום הכי מתמה ואזיל יכול יהא מותר, ואם כדברי רבותינו אלה ודאי מותר הוא לדברי תנא קמא. וצ"ע. ולעניין פסק הלכה כלשון הראשון נראה עיקר, דשמו חגב בעינן אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן. הילכך בארצות הללו אע"פ שנמצאין מהן שיש להן ארבע סימנין, אינן נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב. אבל על ידי מסורת נאכלין כעניין שאמרו בעופות (ס"ג, ב'). והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת. ומי שאין לו עכשיו כרעים או שאין כנפיו חופין את רובו ועתיד לגדל אחר זמן הרי זה מותר מעתה. וכדתניא (ס"ה, א') אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן, כגון הזחל הזה, מותר. ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו, אע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. וכנפיו חופין את רובו, אמרי לה רוב ארכו ואמרי לה רוב הקיפו. וקא פסיק רב פפי דהילכך בעינן רוב ארכו ורוב הקיפו.
<h2>דף לט.</h2>
גרסינן בע"ז פרק אין מעמידין (ל"ט, א') אמר אביי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר, וסימניך הטמא טהור והטהור טמא. כללא דמילתא כל דאית ליה קלפי שרי. תנן בנידה פרק בא סימן (נ"א, ב') כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת. כל שיש לו קשקשת ויש לו סנפיר דג טהור, יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. ואמרינן מנא לן דקשקשת לבושא היא, דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. מכדי אנן אקשקשת סמכינן, סנפיר דכתב רחמנא למה לי, אמר ר' אבהו וכן תני דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. גרסינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ט, א') ר' עקיבא איקלע לגנזק, אייתיאו לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לצלופחא, אזל חפייה במשיכלי חדתי, חזא ביה קלפי ושרייה. רב אשי איקלע לההוא אתרא, אייתיאו לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לשפרנונא, נקטיה להדי יומא חזא ביה צמחי ושרייה.
<h2>דף לט:</h2>
ולעניין דג מליח הנמצא ביד גוי, אם חוששין שמא נמלח עם הטמא ביחד ואסור, אם לאו. שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים מותרין באכילה טרית שאינה טרופה. ופרש"י ז"ל טרית מין דגים קטנים מלוחים. וכתב הר"ם ב"ן ז"ל ומדברי כולן נלמוד שאין אנו אוסרין אותה משום מליחתן, ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאין ביחד ואסורין. ולא נתברר הטעם. ואם תאמר טמאין בטהורין נותן טעם לפגם הוא, והרי בפרק כל הבשר (קי"ג, א') אמרו בהדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורין, ומסקנא אפילו שניהן מלוחין אסורין. ואם משום דלא מחזקינן איסורא, כל היכא דשכיח מחזקינן. אלא משמע משום דטמאין בטהורין לא ממלחי, דטהורין צריכי לאפושי עליהו מלחא טפי טובא מטמאין. אי נמי משום דספיקא דרבנן היא ולקולא. ובספר העיטור נמי מתיר דגים מלוחים של גוים. אלא שנהגו בו איסור. ע"כ. ובמקומינו נהגו בו היתר. ובשער התערובות יתבאר בע"ה דין דגים טהורים שמלחם עם דגים טמאים.
ולעניין אם נסמוך על סימני מקצתן להתיר את כולן, גופן או צירן, וכן במה נסמוך להתיר צירן. שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים מותרין באכילה ציר שיש בו דגה. ואמרינן בגמ' אי זו היא ציר שיש בו דגה, כל שכלבית אחת או שתי כלביות משוטטות בה. השתא כלבית אחת שריא שתי כלביות מיבעיא, לא קשיא כאן בפתוחות כאן בסתומות. כלומר בסתומות אחת ובפתוחות שתים, דכיון דפתוחה היא אי לית בה אלא אחת דילמא איתרמויי איתרמי ונפלה שם. כלבית פרש"י ז"ל דג טמא וגדל בציר דגים טהורים ואינו גדל בשל טמאין. ור"ח ז"ל פירש שהוא דג טהור קטן ודג אחד טהור מתיר את הכל. והקשה עליו הר"ם ב"ן ז"ל דהא בטרית טרופה בעינן שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. וניחא ליה דכיון דציר דגים זיעא בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במסכת חולין (צ"ט, ב') , לפיכך היקלו בו להתירו בדג אחד, אבל טרית כיון דאכיל גופיה צריך היכירה ראש ושדרה לכל אחד ואחד, וגזרו על צירן משום גופן ולפיכך אמרו אפילו לטבל בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר. ודיקא נמי מדאמר ר' זירא מריש הוה מטבלנא בצירן, משום דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה, כלומר ואפילו של אחד, כמו שהתירו בציר משום כלבית אחת, משמע דקולא הוא בציר ולחומרא בגופן. ולפי הפירוש הזה הזכירו כלבית כעין גוזמא לומר שאפילו דג אחד קטן מתיר הכל. ומתני' נמי דיקא לי דקתני ציר שיש בה דגה דמשמע כל דג קטן מתיר. ע"כ לשון הרב ז"ל. ולי נראה שאפילו לפירוש רש"י ז"ל צריכין אנו לומר כן, דאמאי לא חיישינן שמא הגוי השליכו שם כדי למוכרו לישראל, ואם תאמר שלא היתה חיה שם ומתקיימת אילו היה שם ציר דג טמא, אם כן למה הצריכו שתי כלביות בפתוחות, כל שיש בה אפילו אחת חיה תישתרי. אלא ודאי קל הוא שהקילו בציר משום דספיקא דרבנן הוא.
<h2>דף מ.</h2>
ולעניין אם נסמוך על סימני ראשן ושדרן אע"פ שלא ראינו להן סנפיר וקשקשת. שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של גוים מותרין באכילה חלב שחלבו גוי וישראל רואהו, וטרית שאינה טרופה, וציר שיש בה דגה. ותניא בברייתא אי זהו טרית שאינה טרופה, כל שראשה ושדרה ניכר. ואיתמר (שם מ', א') רב הונא אמר עד שיהא ראשו ושדרו ניכר, רב נחמן אמר או ראשו או שדרו. מתיב רב עולא בר חמא ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת; כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין. אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. פרש"י ז"ל שיהא בראשו ושדרו ניכר שהוא דג טהור, שכל הדגין ניכרין בראשן בין טהור בין טמא, שהטמאין ראשיהן חדין ואין להם חוט השדרה. והנהו דגים דאמרינן לעיל דאתו לקמייהו דרבנן ולא בדקי להו בראש ושדרה, משום דהוו דמו בראשן ושדרן לטמאין. וכן פרש שם רש"י ז"ל. שיש מן הטהורין שדומין לטמאין, ואפילו הכי טהורין, שיש להן סנפיר וקשקשת, כדאמרינן באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין, אבל אין שום דג טמא דומה לטהור, ולפיכך נאכלין בהיכר ראש ושדרה. והא דאותיב רב עוקבא ממתני' דחולין דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת, לתרוייהו פריך. ואוקמוה באדא ופלמודא, הא בראשן ושדרן דומין לטהורים אע"פ שלא מצינו להן סנפיר וקשקשת טהורין, בידוע שסנפיר וקשקשת היתה להן. אבל ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל כתב שראש ושדרה ניכר שהוא דג פלוני וטהור קאמר, ואקשינן אדרב נחמן ממתני' דסנפיר וקשקשת, דבשלמא לרב הונא דבעי ראש ושדרה, משום דבראש איכא סנפיר ובשדרה איכא קשקשת, אלא לרב נחמן קשיא, דהא בראש ליכא קשקשת. וקשיא לי לפירושו דאם כן דרב הונא בעי שדרה משום קשקשת ולא משום היכירא, אמאי בעי ראש כלל, דכיון דאיכא קשקשת ודאי טהור הוא, דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, וכיון דרב נחמן הוה מכשיר בחד או בשדרה, רב הונא נמי לא הוה ליה למימר אלא עד דאיכא שדרה ותו לא. ובשלמא מתני' דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת, ולא קתני כל שיש לו קשקשת, משום דתנא מהדר לאדכורי בכל מידי ומידי סימנין דכתיבין ביה באורייתא, ובקרא כל שיש לו סנפיר וקשקשת כתיב, וקרא נמי דכתב סנפיר וקשקשת, משום דלא ניטעי בין סנפיר וקשקשת, אי נמי להגדיל תורה, כדאיתא בפרק אלו טריפות (ס"ו, ב') ובנידה פרק בא סימן (נ"א, ב'), אבל רב הונא לא הוה ליה למימר אלא שיהא שדרה ניכרת לכל אחד. והר"ם ב"ן ז"ל הקשה עליו גם כן דאי הכי היכי אקשינן ממתני' לימא מתני' בשאינו מכיר שהוא דג פלוני ושהוא טהור, וכן הוא ודאי, דסימני דגים קתני, כדקתני סימני העוף, למי שאינו בקי בהן. ותמה על עצמך והלא אין הבקיאות בהן אלא שהוא מכיר באותן שיש להן סימני טהרה שהן סנפיר וקשקשת, ומתני' סימנין קתני ובהן הבקיאות תלוי, ואדרבה לא היה איפשר לתנא לשנות משנתינו בעניין אחר כלל. אלא שאני תמיה שלא ראיתי בחבור הגאונים ז"ל שיש סימן לדגים בראש ושדרה. וצריכה עיונה רבה. זה לשון הרב ז"ל.
אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן, כלומר מחלוקת רב הונא ורב נחמן בראש ושדרה ניכר, הני מילי לטבל בצירן, אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. אמר זעירא מריש הוה מטבילנא בצירן, כיון דשמעתה להא דאמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן, אפילו בצירן לא מטבילנא. והכין הילכתא דאפילו לטבל בצירן כל שיש בה דגים אין מטבלין בו עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, דגזרינן צירן אטו גופן, אבל אין בה דג כל שיש בה כלבית מותרת, וכדברי ר"ח ז"ל אפילו אין בה אלא דג אחד טהור מותרת, והוא שאין בה דגים אחרים שאינם ניכרים בראשן ושדרן. ודוקא סתומה אבל פתוחה עד שתהא בה שתי כלביות.
ולעניין גופן של דגים אין סומכין להתיר את כולן אטו מקצתן, דגרסינן התם ההיא ארבא דצחנאתא דאתא לסיכרא, נפק רב הונא בר חיננא חזי בה קלפין ושריה. אמר רבא מי איכא דשרי בהאי מילתא בדוכתא דשכיחי קלפי. נפקי שיפורי דרבא ואסרי, נפקי שיפורי דרב הונא ושרו. אמר ר' ירמיה מדפתי לדידי אמר לי רב פפי כי שרא רב הונא בר חיננא בצירן אבל בגופן לא שרא. אמר רב אשי לדידי אמר לי רב פפי כי שרא רב הונא בר חיננא אפילו בגופן. ואנא לא מיסר אסרנא דהא אמר לי רב פפי, ולא מישרא שרינא דאמר רב פפא הילכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. וכן הילכתא. ואם היו חתיכות מתאימות אפילו לא היו קשקשים אלא בחתיכה אחת מהם, אפילו היו אלף חתיכות כולן מותרות על ידה. דתניא חתיכת דג שיש בה סימנים, בין בכולה בין במקצתה ואפילו אחד ממאה, כולן מותרות. ומעשה בגוי אחד שהביא גרב מלא חתיכות לצידן, ובדק רשב"ג ומצא סימן באחת מהן, והתיר את הגרב כולה, ותרגומא רב פפא בשהחתיכות שוות. ואקשינן אי הכי מאי למימרא, ופרקינן מהו דתימא איתרמויי איתרמי, קמ"ל.
ולהתיר חביות הרבה על ידי חבית אחת, אם חביות פתוחות הן ויש באחת מהן שתי כלביות כולן מותרות על ידה. ואם סתומות, היא מותרת אפילו בכלבית אחת והשאר אסורות. דגרסינן התם יתיב רב חיננא בר אידי קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר גוי שהביא עריבה מליאה חביות ונמצאת כלבית באחת מהן, פתוחות כולן מותרות, דכמאן דמיערבן בהדדי דמיאן, סתומות היא מותרת וכולן אסורות. אמר ליה מנא לך הא, אמר ליה מתרי ותלתא קראי שמיעא לי, מרב ושמואל ור' יוחנן.
סימני קרבי דגים כיצד. גרסינן בע"ז פרק אין מעמידין (מ', א') אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה. פי' ואפילו בלוקח מישראל. רמי ליה עולא אריכא לר' דוסתאי דמן בירי מי אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה, מכלל דדג טמא נמי אית ליה עובר, ורמינהי דג טמא משריץ דג טהור מטיל בצים. אמר ליה סמי מיכאן עוברין. ור' זעירא אמר לא תסמי, דתרויהו מטילין ביצים נינהו, זה משריץ מבחוץ וזה מבפנים. ואמרינן עלה בגמ' אין שם מומחה מאי, אמר רב הונא עד שיאמר אני מלחתים, רב נחמן אמר עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן. וכן אורי ליה רב יהודה לאדא דיאלא כמאן דאמר אני מלחתים. ופי' מומחה כאן פרש"י ז"ל בקי בהן. ובודאי דלישנא דגמרא מוכחא הכי, מדאמרינן אין שם מומחה מאי, שאם אתה מפרש האי מומחה מוחזק בכשרות, כמומחה דאמרינן בתכלת ובכולא שמעתא דהתם, לא הוה ליה למימר אין שם מומחה, אלא לקח ממי שאינו מומחה מאי. אבל הר"ם ב"ן ז"ל פירש דהאי מומחה כמומחה דכולא שמעתא מוחזק בכשרות ונאמן. ובירושלמי (ע"ז פ"ב, ה"ט) נמי כללן כולן כאחד ותני אין לוקחין מיעי דגים וקרביהן אלא על פי מומחה ואין לוקחין תכלת אלא על פי מומחה. והטעם מפני שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן הגוים בחזקת שהן טהורין ומוכרין אותן לישראל, ושמא טמאין הן. ואם אמר אני מלחתים נאמן דמירתת, משום דלא מצי מישתמיט ליה, אבל אם לא אמר אני מלחתים מצי מישתמיט ליה ואמר ישראל מכרן לי בחזקת שהן כשירין. ודמיא הא מילתא להא דאיתמר בפרק אלו טריפות (ס"ג, ב') גבי ביצים שאם אמר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן. כן כתב הרב ז"ל. ונראה מדבריו דאפילו בחשוד או בגוי סגי לן באני מלחתים, מדמדמי לה לשל עוף פלוני וטהור הוא, דהתם אפילו בגוי שרינן בהכי, ואין לך חשוד מן הגוי. אבל הרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל כתב דדווקא במי שאינו מומחה סגי לן באני מלחתים, אבל בישראל חשוד אינו נאמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן. ומכל מקום באלו דגים ואלו קרביהן אפילו הוא חשוד לוקחין ממנו, דאין לך חשוד יותר מן הגוי, ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן, משום דלא מצי מישתמיט ליה, וכל שכן באומר אלו דגים ואלו קרביהן שאנו רואים בעינינו הדגים והעוברים.
עוד הקשו שם בפרק אין מעמידין על הא דרב דאמר קרבי דגים ועוברים אין ניקחין אלא מן המומחה וליבדוק בסימנין, דתניא כסימני ביצים כך סימני דגים, סימני דגים סנפיר וקשקשת נינהו, אלא אימא כך סימני עוברי דגים. ואלו הן סימני בצים כל שכודרת ועגולגולת. ראשה אחד חד וראשה אחד כד טהורה, שני ראשיה חדים שני ראשיה כדין טמאה. חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה, חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה. חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. ואוקמה רבינא בשנימוחו. ושמעינן מיהא דרבינא דסימנין דאוריתא. וה"ר אברהם בר' דוד ז"ל פסק כן, שכך כתב ודווקא סימני עוברי דגים דליתא דדמי להו בטמאין, אבל בבצים של עוף לא סמכינן אסימנין, משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה. והכי איתא במסכת חולין (ס"ד, א'). וכן כתב רת"ם ז"ל מדפריק רבינא בשנימוחו, ולא אמר סימנין לאו דאורייתא כדאמרינן בחולין גבי בצים, דאלמא שמעת מינה דסימני עוברי דגים דאורייתא. ולדבריהם שתי הסוגיות שבכאן ושבחולין הלכה הן, דגבי דגים סימנין דאורייתא, דהא בבצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אסימנין נמי סמכינן בהו, ובדגים קים להו לרבנן דליכא דטמא דדמי לטהור כלל, וברייתא הכי קתני כסימני בצים כך סימני עוברי דגים, מה סימני בצים שאם טמא טמא, וטהור תולין, משום דאיכא דטמאין דדמו לטהורין, כך סימני דגים, שאם טמא טמא ואם טהור טהור. ולכאורה נראה לי כדבריו, דרבינא כבר עמד על דברי ר' זירא שהקשה משמנה ספיקות גבי סימני ביצים באלו טריפות, ואיך לא חשש לו. ואם אתה אומר שאעפ"כ לא קיבל דבריו, אנו איך נניח דברי רבינא שהוא אחרון ונתפוס דברי ר' זירא אחר שלא קבלם רבינא. ועוד דאי דמיין לגמרי להדדי לא הוה שתיק גמרא הכא מהך קושיא דר' זירא, והוה ליה לאקשויי הכא אי הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביצייהו, אלא ודאי הדעת מכרעת כדברי רת"ם ז"ל, ואין זו דומה לזו. וכן נראית דעת רש"י ז"ל ממה שכתב שם בפרק אלו טריפות, זה לשונו אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא, הנך סימני בצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עילוייהו. ע"כ. ואף רבינו חננאל ז"ל כתב אלא לאו שמע מינה סימנין של ביצים לאו דאורייתא. ע"כ. מדברי כולם נשמע דדווקא סימנין של בצים לאו דאוריתא, אבל של קרבי דגים דאורייתא. אבל רבינו יצחק בעל התוספות ז"ל אמר דסימנין לאו דאורייתא בין בבצים בין בקרבי דגים, ועד שיאמר של דג פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו. וכן נראה גם מהלכות הרב אלפסי, שהוא ז"ל כתב הכא הא דרב דאמר קרבי דגים אין נקחין אלא מן המומחה, ולא כתב כלום ממה שהקשו עלה בגמ' ליבדוק בסימנין, ולא דברי רבינא שהעמידה בשנימוחו, ובפרק אלו טרפות כתב דברי ר' זירא דאמר סימנין לאו דאורייתא, נראה שהוא ז"ל סבור ששתי הסוגיות זו שבכאן ואותה שבחולין חולקות בסימנין אי דאורייתא אי לא, וסמך לו על אותה סוגיא שבחולין, משום דאיתמרא בדוכתא גבי הלכתא דהאי דינא. ואע"ג דרבינא בתרא הוא, מסתבר טעמיה דר' זירא דהתם, דהא טעמא קאמר דאי לא תימא הכי שמנה ספיקות ליבדוק בביצייהו. וכיון דסמני בצים לאו דאורייתא ולא סמכינן עליהו, אף סימני דגים לא סמכינן עליהו, דהא בברייתא להדדי מדמי להו. אלא שאני תמיה בדברי הרב שהביא בהלכות בע"ז ברייתא דסימני בצים כך סימני קרבי דגים, ואם אינה הלכה למה כתבה. ואולי כתבה ללמוד ממנה בשני ראשיה כדים ובשני ראשיה חדים דודאי טמאה, ואפילו אמר של דג פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה, ובראשה אחד חד וראשה אחד כד אי אמר של דג פלוני וטהור הוא סמכינן עליה ואי לא לא סמכינן עליה, וכדאמרן התם בפרק אלו טריפות גבי בצים. והר"ם ב"ן ז"ל הביא ראיה דסימנין לאו דאוריתא אפילו בדגים, מדגרסינן בירושלמי במסכת ע"ז (פ"ב, ה"ט) ר' נתן בר בא אמר קומי שמואל ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאין לעוברי דגים טהורים, עוברי דגים טמאין עגולין ועוברי דגים טהורין ארוכין. חמי ליה חדא צלופחא, אמר ליה כזה מהו, אמר ליה טמא. אמר ליה לא ביש לי על דאמרת על טהור טמא אלא שסופך לומר על טמא טהור. משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להן עוברין אף סימני עוברי דגים לאו דאורייתא, דאע"ג דר' נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא הוה גמיר ועליהו הוה סמיך, אפילו הכי לא קביל שמואל מיניה, דסבירא ליה כר' זירא. ומיהו בעוברי דגים נראה דסבירא ליה לרבינו אלפסי דטהורין ואין צריכין סימנין, שהוא ז"ל גורס כאן ובחולין כסימני בצים כך סימני קרבי דגים, וכדמתרצינן לה לברייתא התם ואמרינן תני כך סימני קרבי דגים. נראה דסבירא ליה כמאן דאמר בשמעתין דע"ז דג טמא משריץ דג טהור מטיל בצים. הילכך עוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהן אלא טהורין, אבל קרבי דגים אי אמר של דג פלוני וטהור הוא ואני מלחתים נאמן, והוא שלא יהא חשוד, אבל בחשוד אינו נאמן אלא באומר אלו דגים ואלו קרביהן, וכדברי ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל שכתבנו למעלה, והוא הדין בגוי. ואם היו שני ראשיה חדין או שני ראשיה כדין אין סומכין עליו כלל. אבל בראשה אחד כד וראשה אחד חד ואמר של דג פלוני וטהור הוא סומכין עליו.
